הנהלת מכון ון ליר בירושלים
וצוות העובדים
אבלים על פטירתו בטרם עת של חברנו היקר
דורון גביזון ז“ל
עובד ספריית המכון
ומשתתפים בצערה הכבד של המשפחה
פרופ' שי לביא, ראש המכון
ובית מכון ון ליר בירושלים
הנהלת מכון ון ליר בירושלים
וצוות העובדים
אבלים על פטירתו בטרם עת של חברנו היקר
דורון גביזון ז“ל
עובד ספריית המכון
ומשתתפים בצערה הכבד של המשפחה
פרופ' שי לביא, ראש המכון
ובית מכון ון ליר בירושלים
אחנו משתפים פעולה עם מרבית העיתונים בישראל לפרסום מודעות אבל בעיתון.
בנוסף לפרסם באתר ניתן לפרסם דרכנו מודעות אבל בעיתונים היומיים בישראל:
ידיעות אחרונות / הארץ / מעריב / ישראל היום / גלובס / כלכליסט / דה מרקר / גרוזלם פוסט / הארלד טריביון
לקבלת הצעת מחיר משתלמת שלחו וואטסאפ או חייגו אלינו
דורון היה איש מיוחד. איש מלא בחכמה, עם דעות מוצקות וציניות משעשעת. הוא לא עישן סיגריות, אבל לא פספס הזדמנות לשבת איתי במרפסת לשיחות ארוכות שלא נגמרות על החיים, על העבודה שלי בעלם, על הילדות שהייתה לו, על עולם הטיפול והרווחה, על התחביב שהיה לכל אחד מאיתנו של צפייה בדוקו על רוצחים סדרתיים. דורון היה איש מלא ברגש, איש רגיש. לקח דברים עמוק לנפש שלו. האמת הוא אהב לשוחח על כל תחום שהוא, והוא ידע כל-כך הרבה דברים. ועדיין בעולם שאני עוסקת בו תמיד היה עניו וסקרן לשמוע ולתהות ביחד. הוא רצה לתת מעצמו למי שהעריך, והוא דאג לעשות זאת בדרך המיוחדת שלו, וראו כמה שזה מהלב. הייתה לו המון חמלה ואהבה לכלבים, הוא השקיע זמן וסבלנות גדולה ואהב כל-כך את הילדות המהממות של דפנה. הוא העריך ואהב כל-כך הרבה את מונצי ויעל, דיברנו על זה המון. הוא העריץ את החיילים ודאג לאביעד ושאל לשלומו כל הזמן.
היה לנו חיבור באמת מיוחד, אני יודעת להגיד כמה הוא אהב אותי ואני יודעת להגיד כמה אני אוהבת אותו. אני עצובה וכואבת את לכתו המפתיעה כלכך.
הספד (27.324)
דורירון שלנו, האהוב, עם הלב הענקי, עם הנוכחות הענקית, כמה תחסר לנו.
נראה כאילו רק לפני זמן קצר דחפתי אותך בעגלת ילדים במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. שובל של אנשים השתרך אחרינו, וכולם היו מלאי התפעלות ותמיהה על הילד בן השלוש, החולף על פני התמונות, וקורא: הנה מגריט! הנה פיקסו! הנה גוגן!
היית כל כך הרבה דברים, דורון, אבל בעיקר היית הבן של אמא שלך, רותי. בהלוויה שלה אמרת:
"אמא הביאה אותי לעולם, כדי שתוכל לאהוב עד הסוף מישהו שיאהב אותה עד הסוף".
ואיזה קשר היה זה, אחד ומיוחד.
היית הבן של ירושלים. אהבת את העיר, אהבת את בית הכנסת של המשפחה בנחלת שבעה. אהבת את השורשים.
היית הדוד הענקי, האהוב, של עלמה ונוגה, והבאתם זה לזו ולזו –שמחה וחדווה, שהדביקו את כל הנמצאים בסביבה.
אחסר אותך, את השיחות אתך, את מפגשינו, ואת מבטינו, עיניים אל עיניים.